על שתי התערוכות המוצגות עתה בגלריית הקיבוץ: "יחידות" של אורלי סבר, בת קיבוץ כברי, ו"נוף תחום" של צור ברק, בן קיבוץ גונן 

 

מבנה הקובייה האטומה הוא אחד מההיבטים הגלויים המקשר בין שתי התערוכות המוצגות עתה בגלריית הקיבוץ: "יחידות" של אורלי סבר, בת קיבוץ כברי, ו"נוף תחום" של צור ברק, אדריכל ומעצב פנים, בן קיבוץ גונן. 

 

"הקובייה הלבנה" - חלל הגלריה, המקדש של האמנות המודרנית, החלל נטול החלונות והתחום בקירות לבנים ניטרליים ואדישים, חלל שהוא הרמטי ואוטיסטי לחיים הפרוזאיים ולנוף שמחוצה לו, עובר תחת ידיו של צור ברק לחלל אילוזיוני, שהוא בה בעת גם חלל המרחיב את גבולותיו למראות מוליכי תחושות וגם חלל נרקיסיסטי המתבונן בעצמו ומשקף את עצמו. את מרבית רצפת הגלריה הגביה ברק והניח מתחתיה, על משטח הרצפה המקורי, מראות. באחת מהמראות החשופות משתקף הקיר הסמוך לה ומשכפל עצמו ל"עומק" הגלריה. את הקיר הזה צבע ברק בחומר לבן וגמיש וקילפו, ושיווה לקילופיו חזות קשקשית-פלומתית, חזות של ציור בנוסח המופשט המינימליסטי, קיר היוצר תחושה מדיטטיבית של רוגע ושל הרהור. ברצפה המוגבהת יצר ברק חרכים מלבניים היוצרים, באמצעות המראות שהונחו בקרקעיתם, אשליה של מנהרות מואפלות. במרחב שנוצר בין הקיר המרכזי המקורי של הגלריה לבין קיר הגבס שברק בנה, הוא יצר חריץ אופקי שחשף את צמר הסלעים החום-צהבהב שבקיר הגבס, ובאמצעות מראות יצר מרחב בעל חזות של נוף צחיח. עדשה מגדלת קמורה, שלבסיסה הוצמדה מראה ונקבעה כפריט בודד על קיר נוסף, מצהירה על ליבת כוונותיו של האמן - הצופה, המצמיד את עינו לעדשה, רואה את עינו המוגדלת מתבוננת בעצמה; יצירת חלל נרקיסיסטי ואילוזיוני. 

 

הבית וחללים חסומים הם הנושאים העוברים כחוט השני בתערוכותיה של אורלי סבר. כאב-טיפוס לבתים של סבר יכול לשמש המבנה הקובייתי הגדול מגבס, חדר חסום ואטום שהציבה על תשע מיטות ילדים מעץ (בתערוכתה "יותר מזה", גלריה זומר, 2004), או הבית הרעוע מקורות עץ המט לנפול, שנתלה בפינת הגלריה בכברי בתלוש מרצפתה ונראה כתלוי על בלימה ("חלל חסום", תערוכה קבוצתית, אוצרת: דרורה דקל, 2008). עבודות אלה, בדומה לעבודות נוספות של סבר, מציגות בית המקרין תחושה של תלישות ושל היעדר ביטחון ויציבות, בית החותר תחת הקונוטציות השגורות המתלוות למושג בית. בתערוכה הנוכחית, "יחידות", סבר מציגה הפעם סדרה של מבנים קטני מידות, המזכירים הן ארכיטקטורה קיבוצית והן ארכיטקטורה עירונית - בתים קובייתיים חד-קומתיים, בתי קומות, מבנים גיאומטריים דמויי מקלט וצורות הנדסיות לא מהוקצעות ומשובשות כדוגמת גליל, ומשטח מלבני - כולם מבנים הרמטיים, לא מהוקצעים, העשויים יציקות גבס. הבתים של סבר נראים כמבצר סגור, אין יוצא ואין בא באין פתחיו ושעריו, בתים שחזותם כמטפורה לסגירות, לאטימות, לניכור ולהגנה נוקשה וחוסמת. דומה, שגם החלונות המרובעים שנפערו בבתים ההרמטיים, שנוצרו לא על מנת לאפשר את הפלישה של החוץ או את הקשר הדו-סיטרי בין חוץ לפנים, אלא יותר כאלמנט המאפשר לצופה לזהות את הקובייה כמבנה הנושא משמעות של בית. את הבתים החתומים והמבצריים הללו מציבה סבר על מדפי עץ בגובה עין הצופה, ובכך היא מטעינה שוב את הבית במשמעות אוקסימורונית החותרת תחת חזותם. בהצבתה את הבתים החתומים, את המקלט ואת החדר האטום על מדפי העץ היא מנשלת אותם מחזותם המגנה, חושפת את העמדת הפנים שלהם כמקלט בטוח ויציב והופכת אותם באחת לחלל נודד, חסר שורשים ויציבות, ארעי, ליחידה המנותקת מסביבתה. 

 

שתי התערוכות, ובפרט תערוכתה של אורלי סבר, פונות בעיקר לתאים האפורים של הצופה.

אורלי סבר -"יחידות", צור ברק -"נוף תחום", אוצרת: יעל קיני, גלריית הקיבוץ, תל אביב.