Orly Sever

Breathing נשימות

אוצרת: רווית הררי

המיצב הפיסולי "נשימות" נוצר במיוחד עבור גלריה קו 16 ובהשראת המקום שבו היא נמצאת. סדרה של תאי  עץ גדולים וסגורים ממלאת את חלל הגלריה, כעדר של חיות ענק שפלשו אליה והן מוטלות חסרות תנועה על  רצפתה. ספק ישויות ארכיטקטונית ספק גופניות, מעין תאי וידוי אטומים המעלים על הדעת גם ארונות קבורה  

או אורגניזמים כבדים. בכל אחד מן התאים נפער פתח צר, אפשרות למעבר שנסגרה אף היא בשבכות מסוגים  שונים: שבכות מחורצות מברזל, שבכות מעוגלות כ פתחי ביוב, תריסי אוורור או תעלות מיזוג. כולן מחפות על  פתחי התאים, מעורר ות סקרנות לגבי המתחולל בתוך החללים הסגורים אך אינן מאפשרות כניסה, מאפשרות  הצצה אך לא התבוננות, מצביעות על אפשרות מעבר אך מותירות את פנים התא חסום ובלתי נגיש. רבות  מעבודותיה של אורלי סבר מתייחסות למבנים, וטיפולה באלמנטים ארכיטקטוניים לאורך דרכה האמנותית נוב ע  מחיפוש מתמיד אחר מקום פרטי ומגונן, חיפוש המסתיים לרוב באכזבה. כמי שנולדה וגדלה בקיבוץ לא חוותה  סבר את הבית כחלל פרטי ואינטימי, וגם בעבודותיה הוא מופיע כמושא תשוקה שאינה יכולה להתממש  במלואה. היא יוצרת חללים שמצד אחד מציעים אפשרות מנחמת של הכלה והגנה, סוג של מחבוא אינטימי, אך  מצד שני אלה פעמים רבות חללים ריקים, פרומים, או לחלופין – אטומים, שאינם מובילים לאף מקום או  שתפקודם עומד בסתירה למציאות. 

כבר בתחילת דרכה בנתה מבנים היוצרים הפרעה בחלל שבו הם מוצגים, ותובעים את מעורבות הצופה הנדרש  להלך סביבם, לזחול תחת ם או להתכופף מולם. ב-2004 ,עם סיום לימודיה, הציגה את המיצב "מיטות" בגלריה  זומר בתל אביב. במיצב, שמילא את כל חלל הגלריה, בנתה חדר אטום ונטול פתחים המונח על גבי שורה של  מיטות ילדים, ונראה כאילו התמזג עמן והפך לישות אחת. מעבר צר שנותר סביב החדר הצף הזמין את הצופים  להלך בו, להקיף את החדר כמו בחיפוש סרק אחר פתח כניסה או חלון הצצה, ובכך להפוך בתנועת גופם לחלק  מהעבודה. אלא שהאפשרות היחידה לחדור אל המבנה נטול הפתחים היתה להתכופף ולזחול מתחת לשורת  המיטות כמו בתקופת הינקות. כך נותר הצופה תמיד בחוץ, דחוק במעבר צר ולא נוח, סובב את המבנה בציפיית  שווא שמשהו יקרה ואכזבתו בידו. ב-2008 הציגה סבר במוזיאון חיפה את המיצב "חור שחור" שבו הפכה את  חלל הגלריה למבוך חשוך ומתפתל של קירות הולכים וצרים המצופים מבפנים בפלסטלינה שחורה. מבנה  החלל מזמין להיכנס פנימה, אך תקרתו הולכת ומונמכת, הולכת וסוגרת על הצופה ומאלצת אותו להתכופף כדי  להתקדם, הופכת את החלל ממקום מקלט ומסתור לחלל חונק ומאיים הנראה כדרך ללא מוצא. 

המיצב "נשימות" צמח, בין היתר, בעקבות סיורים בשכונות הסובבות את הגלריה והושפע מן הארכיטקטורה  שלהן – אדריכלות שהיא בלי ל של מבנים ישנים וחדשים, של חללים ארעיים ושל הרחבות בניה מאולתרות  המנסות להגדיר מרחב אישי ופרטי בתוך המרחב הציבורי. סבר מבודדת את פעולת ההתבצרות, ההתגוננות  וההתבדלות הארכיטקטונית והופכת אותה לפעולה כמעט גופנית של הסתגרות והתכווצות. בחלק מן התאים  נרמזת התרחשות פנימית, אור הבוקע דרך סורגי תריסים או רחש של נשימות בוקע מתא זה או אחר,  התרחשות הנעה אף היא על הציר שבין אדריכלי לגופני. כך הופכת העטיפה המבנית לקרום גופני, ומערך  התאים נדמה לעדר של חיות כבדות, נמוכות, אדמתיות שקרסו על רצפת הגלריה. חלק מפתחי התאים מזכי רים  פתחי ביוב או תעלות ניקוז ומחדדים את נוכחותם הנמוכה והארצית של האובייקטים. אך דווקא במקום הנמוך,  והתת קרקעי נראה כי רוחשים חיים. נוכח רחש הנשימות המרומז הבוקע מחלק מהם נדמה כי התאים - המזכירים גם ארונות קבורה, מעטפות של הגוף האנושי - מחליפים את הגוף וא ולי נושמים במקומו .  בדומה לעבודות "מיטות" ו"חור שחור" גם המיצב "נשימות" מציג קבוצה של חללים אטומים שלא ניתן לחדור  אליהם, וגם כאן, בדומה לעבודותיה הקודמות של סבר, נוכחותו של הצופה ותנועת גופו בתוך המיצב חיוניות  להטענתה של העבודה במשמעות. המערך הארכיטקטוני המשתלט על החלל חוקר את רעיון הפתח, את  האפשרויות הגלומות בו ואת יכולת ההכלה שלו, ומייצר באופן מכוון תחושת אי נוחות לגוף האנושי החווה אותו.  האור והקול הבוקעים מן התאים הסגורים מפתים את הצופה להציץ דרך חרכי השבכות בניסיון לחשוף את  צפונותיהם והופכים אותו למצי צן בעל כורכו. פעולת ההצצה כרוכה בהתכופפות ובהשתוחחות מול התאים  הנמוכים, כמעט זחילה בחלק מן המקרים, ובהתפתלות בניסיון להציץ דרך התריסים הסגורים למחצה. אך  התאים בוראים מעין שכונת רפאים ריקה, וכישלונן של פעולת ההצצה או החדירה אל התאים נחרץ מראש.  

הנוכחות האדריכלית- גופנית של האובייקטים במיצב הולידה שיתוף פעולה עם להקת המחול של המרכז  הקהילתי בנווה אליעזר, שבו נמצאת הגלריה. בנות הלהקה, בניהולה של יעל פארן, הוזמנו להגיב גופנית  לאובייקטים, לייצר תנועה סביבם ועמם, לחקור את רעיון הפתח, את מושגי הסגירות והפתיחות הגלו מים בו,  ותוצרי עבודתן יצטברו וייחשפו לאורך התערוכה.  

​

רווית הררי